האמן יובל יאירי מלקט זרעי ברושים ברחבי אדמת ישראל, מקטלג אותם, מתעד אותם במצלמתו ולבסוף אוסף אותם אל ביתו להנבטה ולגידול. הוא מצלם את שורשי הברושים התמירים, מתבונן כיצד הם לופתים את האדמה הלחה והרכה בעודם ניצבים איתנים מרותקים למקומם. הוא מדמיין כיצד שורשי העץ מגששים את דרכם בקרקע ונעים בתוכה. אם ייתקלו ברעלנים או באבנים בלתי חדירות, ישנו את כיוון התקדמותם. הוא לומד על חיי הזרע ועל חיי העץ. כשזרע נופל מעץ, הרוח או בעל-חיים עלולים לשנות את אתר הנחיתה שלו. אך מרגע שהוא נובט, גורלו הוכרע; הוא נקשר לחלקת אדמה מוגדרת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם כל מה שמזדמן בה. כאשר יהפוך הנבט לעץ בוגר ייחשפו צמרותיו לאין-ספור זריחות ושקיעות בנוף הנשקף מחלקה זו. חשוף לרוחות העזות, לגשמים שוטפים, לשלג כבד, לשמש הקופחת – יספוג העץ את מהלומות איתני הטבע, ייאבק להישאר יציב וזקוף, לא לקרוס.[1]
יאירי מביט אל תוככי גופו של העץ, אל גדם העץ המותיר את רישום חייו חשוף לקריאה. טבעות שנותיו של העץ טְבוּעות בחתך הגדע, מספרות את ההיסטוריה שלו ושל אדמת המקום. ניתן ללמוד מהן על מספר שנות חייו, על תכולת המים שספג בכל שנה, על שינויים שחלו במזג האוויר, על שריפות, על הגורם לכריתתו.[2]
בדומה לנוסע-החוקר, לעולה-הרגל או לכותב ספרי-מסעות מן המאה ה-19, יאירי תר את ארץ מולדתו לרוחבה ולאורכה, מתבונן בברושיה. הברושים הקדומים המתוארים בה צמחו סמוך למקומות הקדושים, והם באים בימים. גילם עשוי להגיע עד אלפיים שנה. הברוש ידוע בחוזקו ובעמידותו מפני מפגעים, אך הברוש הוא גם סמל למוות, הוא העץ שנבחר לשמש חיץ בין החיים למתים. הברושים מקיפים את בתי הקברות או מצויים בתוכם, ולכן הפך הברוש לסימן המבטא אבל ועצב באמנות הישראלית
בישראל הברוש מסמן גם את גבול החלקה, שכן הברושים ניטעו כמגן רוח לאורך גבולות הפרדסים. מאז תקופת השלטון הבריטי בארץ הברוש צומח ביערות הקרן הקיימת לישראל כסמל לבעלות על הקרקע. לאחר קום המדינה ניטעו יערות לאורך גבולות ולצידי כבישים גם מסיבות ביטחוניות, כדי להעניק הגנה ומסווה לתנועת הצבא ולאזרחים מפני הפגזה ארטילרית והפצצות.[3] הברושים התפתחו היטב בכל מקום שנשתלו
הברושים הם חלק מזיכרון נוף ילדותו של יאירי. הוא אוסף מידע עליהם, נעזר בהם כמו חיישנים לפענוח הסביבה והבנתה, כל ברוש הוא דגימה של המקום שבו הוא נטוע. יאירי מתבונן בברושים, מצלם אותם, מנתק אותם מהרקע ומקטלג אותם. שיטת הקיטלוג מערבת את עולם הבוטניקה עם רישום מדויק של נקודת הציון של הברוש במפה, כאילו היה אתר צבאי חשוב. את השכלתו כצלם רכש יאירי בעת שירותו במודיעין הצבאי כסייר אוויר. הוא למד להרכיב עדשה, לטעון סרט, לירות צילום או כדור רובה בתוך שלושים שניות. בתחילה החזיק מצלמה שלא למטרות אמנות, ולרוב הנושא המצולם הפך בעצמו למטרה. הוא הוכשר לאסוף מידע באמצעות צילום
כיום יאירי משתמש בטכניקות שרכש בשירותו הצבאי על מנת להפנות מבט ביקורתי ומפוכח כלפי ההיסטוריה והמציאות בארצו. את הזיכרונות והעדויות הורגל לחלוק עם העצים. כשם שהאדם ניחן בסוגים שונים של זיכרון – זיכרון חושי, זיכרון קצר או ארוך טווח, זיכרון חיסוני וגם זיכרון אישי או קולקטיבי – כך גם הברוש. רבים מן המנגנונים המעורבים בזיכרון האדם מעורבים גם בזיכרון הצמחים והעצים. זיכרונותיהם הם זיכרונות נוהליים, תלויים ביכולת לחוש גירוי חיצוני, הם זוכרים איך עושים דברים. בני אדם וצמחים מחזיקים ביכולות מקבילות לחוש את העולם הפיזי ולהיות מודעים לו.[4]
יאירי בונה מכשיר מדידה, כלי שכביכול ניתן להלביש על חצובה ולקחת לשטח, למדבר. הוא מדמיין שבעזרתו יוכל לסמן, למדוד ולמפות את העולם. הוא ילבש על זהות האמן את זהותו של המודד, זהות בדויה למחצה שבשנים האחרונות הוא משתמש בה ביצירתו, אשר תאפשר לו להביט באדמה המקומית, לצעוד עליה, לחוות ולצלם אותה ממרחק זיכרונותיו שלו. הוא טווה מעין סיפור כיסוי, מפתח שפת קוד, צופן שבאמצעותו אולי יצליח להבין מעשים, מחשבות ושאלות שנותרו ללא מענה
במסופוטמיה ובמצרים העתיקה המציאו שיטות למדידת המרחבים באמצעות ממדי גוף האדם או ממדי העץ, ובעזרתן שרטטו מפות. בין כלי המדידה העתיקים הייתה משקולת רתומה לחבל, ובאמצעות כוח המשיכה יצרה קו אנכי ישר ומדויק למדידת עומק או גובה. יאירי מבחין שקווי המתאר של אנך הבנאים יוצרים קונוס, בדומה לקווי המתאר של ברוש או של קליע. ואולם בניגוד לאנך, חוד צמרתם של הברושים מכוון כלפי מעלה. יאירי למד שגם אם יהפוך ברוש על ראשו, לעולם ימשיך העץ לצמוח כשראשו כלפי הרקיע. הוא מצלם ברושים בידיעה שהפכו לסמל, לחפץ המיוחס למקום, ויוצר מהם אטלס מקומי, כפי שעשה בעבר לאוסף הקליעים שמצא על פני הקרקע הארץ-ישראלית
בקדמת שולחן העבודה בסטודיו של יאירי מונח מכשיר המדידה שבנה, שחרוטות עליו שנתות מתעגלות בדומה לטבעות השנים של גדם העץ. כרושם מפה טופוגרפית הוא מניח עליו חפצים, כלים, חלקי אבנים או צמחים, לעיתים כותש ומוסיף אבקת ברושים או אבקת פיגמנטים של אבני המדבר. האופק נפער דרך חלון פתוח, מבדיל כביכול בין הפנטזיה לממשי
כל אחת מעבודותיו של יאירי מתחילה לכאורה בצילום ישיר, בלכידת רגע של אמת או מציאות כפי שמציע מדיום הצילום. על פני גריד רחב יריעה יאירי מרכיב את כל שברירי הזמן במרחב ממוחשב, וירטואלי. בתחום הקרטוגרפיה הגריד הוא רשת הקווים המקבילים על המפה, הקואורדינטות ומיקום הדברים; בפילוסופיה האורבנית הגריד מבטא שליטה רציונלית במרחב, מקום נצחי להבטחת ההיסטוריה והזיכרון;[5] באמנות הגריד עוזר לקבוע את הקומפוזיציה ולארגן את מרכיבי היצירה. לעומת כל אלו, יאירי בונה גריד של אי-ידיעה, שתהליך הרכבתו או פיענוחו אין-סופי וניתן לשינוי תמידי. הגריד ממפה את הדימוי, מחלק אותו לתאים, ממשטר את החלל וכולא את תכולתו מאחורי סורג. יאירי יוצר מערכת יחסים של התבוננות כפולה בין הגריד לתצלום. הדימוי מזמין להיכנס לתוך מרחבי התצלום, ולעומתו הגריד עוצר את המבט בעומק העבודה ויוצר ריבוי מבטים. יאירי נעזר בפיקסל, יחידת הצילום הדיגיטלית הקטנה ביותר, ובוחן אותו כפי שהוא בוחן את הנבט. הוא שותל בתוך גריד מוגדר אחד אלפי תצלומים שנוצרו בכמה ביקורים באחד מנופיה המדבריים של ארץ ישראל. לעיתים הנוף כולל את המודד הפועל בתוכו. שעות היום, מזג האוויר והעונות המתחלפות משפיעים על איכות האור ועל סוג המידע הנרשם בתצלום. המקום לעולם אינו נשאר זהה, עדר עיזים שחלף או טביעת כף רגל משאירים בו חותם. הוא מלחים זמנים ונקודות מבט שונות ומכפיל אירועים לדימוי אחד שאינו מציאותי, שבהמשך ישתול אותו כנוֹף הנשקף מהחלון. בטכניקה זהה יאירי יוצר גריד שני של פְּנים החלון, אדן החלון ותכולת שולחן המודד או האמן, שנדמית כמפה וייתכן שיש באפשרותה להעניק הסבר או לתרגם את העולם הנשקף בחוץ. הדימויים משולבים יחד לכדי עבודה שנגרמת בעקבות עודף התבוננות, בשל יחס מדוקדק ושווה לכל פיקסל ופיקסל או לכל אלמנט הקיים בעולם. כל יחידת צילום בגריד היא פעולת תקריב (זום-אין) אל הוויה ביקום, כל פיקסל הוא קוסמוס בזעיר אנפין
אילנית קונופני
[1] פטר וולבן, החיים הנסתרים של העצים, תרגום: ניב סבריאגו, רמת השרון: אסיה, 2018, עמ׳ 53-49, 90-85
[2] נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, ״כי האדם עץ השדה״: עצי ארץ-ישראל, מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם, ירושלים: אריאל, עמ׳ 214-212
[3] שם. עמ׳ 32-14
[4] דניאל חיימוביץ, צמח מה הוא יודע? עולם החושים המפתיע של הצמחים תרגום: עמנואל לוטם, תל אביב: מטר, 2014
[5] “גריד”, אנציקלופדיה של הרעיונות, http://haraayonot.com/idea/grid/ (נדלה: 5.10.19)
Yuval Yairi יובל יאירי 